<h1>ראב"ן שו"ת סימן ס"ט</h1>
<h2>דף ו:</h2>
הזקיקני חתני רבי שמואל לפרש שמועה זו. תנן [ב"ב קע"ה:] המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין. ומשועבדים הם נכסים שמכר או נתן או הוריש אחר שלוה, בני חורין הם נכסים שביד הלוה כשבא המלוה לגבות חובו. ופליגי בה עולא ורבה, עולא אמר ד"ת אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שיעבודא דאורייתא כלומר מדאורייתא נכסי לוה משועבדים למלוה משעת הלואה, דקסבר עולא כתנא דאמר בפרק המקבל [ב"מ קי"ג:] ב"ח שבא למשכון לא יבוא לביתו אלא עומד בחוץ והלוה מוציא לו המשכון ודריש לקרא הכי בחוץ תעמוד המלוה והאיש אשר אתה נושה בו שהוא הלוה יוציא אליך העבוט ואם לא יוציא מנתחו ללוה המלוה בשוק בע"כ ואפילו מגלימא דעל כתפיה, ואי לאו דמשעבדי נכסי לוה למלוה היכי מצי לדוחקו להוציא לו משכון או לנתחו בלא ב"ד, אלמא משועבד לו וקרא סתמא כתב בין נושה בשטר בין בע"פ דמשעבדי ליה נכסי. והיינו דאמר בתלמוד [ב"ק י"א:] מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה, דבין למ"ד ב"ח מנתח ובין למ"ד שליח ב"ד מנתחו מיהו לתרווייהו מנתחי גלימא מכתפיה. ורישא דמתני' דקתני בשטר גובה מנכסים משועבדים דאורייתא קתני, וסיפא דקתני ע"פ עדים וכו' תקנתא דרבנן היא משום דעדים לא מפקי קלא ולא ידעי לקוחות כשקנו ואי הוי מלוה טריף מינייהו הוי מפסדי הלכך תקינו רבנן דלא טריף. א"ה דמשום תקנת לקוחות הוא מלוה בשטר נמי ליתקנו דלא ליפסדו לקוחות דלא יטרופו ממשעבדי, ומשני התם אינהו הלקוחות הפסידו אנפשייהו דשטר אית ליה קלא וידעו לקוחות דאית עליה מלוה ואפ"ה זבני ליה מיניה ולא חשו להפסידן ומה לנו לחוש ולעשות להם תקנה והם עצמן אינן חוששין. וטעמא מאי אמרינן עדים לית להו קלא שטר אית ליה קלא, דסתם עדים תרי ומילתא דאיתעבדא באפי תרי אית בה משום לישנא בישא אם מפקי לקלא, אבל שטר מתעבד באפי תלתא סופר ועדים ולית ביה משום לישנא בישא אי מפקי לקלא. וכעין זה אמרינן בחזקת הבתים [ל"ט.] דפליגי אמוראי במחאה אי בפני ב' או בפני ג', ואמרינן תלתא מפקי קלא תרי לא מפקי קלא. וא"ת למה חשו לפסידא דלקוחות ולא חשו לפסידא דמלוה, משום דלקוחות שכיחו דחשו חכמים לתקנת השוק שלא ימנעו מלקנות איש מחבירו, ומלוה ע"פ לא שכיח דמלוה חייש שמא ישכחו העדים או ימותו ולמילתא דלא שכיח לא חשו. ושמעינן מדעולא דאמר דחשו רבנן לפסידא דלקוחות במלוה ע"פ משום דלא מצו לאיזדהורי עבדו להו תקנתא, הלכך מלוה בשטר אע"ג דלעולא גביא מדאורייתא בין ממטלטלי בין ממקרקעי משועבדין דשיעבודא דאורייתא, מדרבנן לא גביא ממטלטלי משועבדין משום פסידא דלקוחות דלא מצי לאיזדהורי דזימנין דאדם מוכר מטלטליו ע"י אחר ולא ידע הלוקח והוי נפסד אבל קרקע דאדם מוכר בעצמו מצי להזהר ואי זבין איהו אפסיד נפשיה. ורבה אמר אחד מלוה בשטר ואחד מלוה וכו' אין גובה אלא מנכסים בני חורין הנמצאים ביד הלוה בעת תביעת הלואתו, ולא מנכסים שמכר אחרי הלואתו או אם מת הלוה וירשו בניו נכסיו אינו גובה מהן, מ"ט שיעבודא לאו דאורייתא שיעבוד נכסי לוה למלוה משעת הלואה לאו דאורייתא אלא משעה שמחייבין אותו ב"ד וכותבין אורכתא למלוה על נכסי הלוה, דקסבר רבה שליח ב"ד ממשכן ומנתח כת"ק דאמר בפ' המקבל שליח ב"ד ממשכן ומנתח ודריש לקרא הכי בחוץ תעמוד מלוה והאיש זה שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו הוא הלוה יוציא את העבוט, אלמא דלא משעבדי נכסי עד שעת הדין דמשעבדי ליה בית דינא. וסיפא דמתני' דקתני ע"פ עדים גובה מנכסים בני חורין דינא דאורייתא. ורישא דקתני בשטר גובין ממשעבדי תקנתא דרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין דאי אמרת דלא גבו ממשעבדי יאמרו המלוין למחר ימכור הלוה את (חובו) נכסיו ואין לי ממה להפרע הלכך תקינו רבנן דלגבו ממשעבדי משום נעילת דלת. וא"ת היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה דהתורה אמרה דלא טריף ממשעבדי ורבנן תקינו דטריף ומפסדי ללקוחות, תריץ הפקר ב"ד הפקר היכא דמפקרי לצורך תקנה, כדתנן [גיטין ל"ד:] הילל התקין פרוסבול ופרכינן עלה וכי ב"ד מתקנין לעקור דבר מה"ת דהתורה אמרה תשמטי ותקין איהו דלא תשמיט ומשני הפקר ב"ד הפקר. אי הכי דלנעילת דלת חיישינן מלוה ע"פ נמי ליתקן דליטרוף ממשעבדי משום נעילת דלת דדילמא ממנעי ולא מוזפי, ומשני התם ל"ל קלא כלומר מלוה ע"פ ל"ל קלא וליתקין למלוה להפסיד ללקוחות בידים (ומשני) במילתא דלא מצי לאיזדהורי לא מפסדינן להו, אבל מלוה בשטר דאית ליה קלא ומצי לאיזדהורי דלא ליזבנו מיניה לא מפסדינן להו אלא אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דידעי וזבני. ומדקאמר רבה דאפסידו בידים ללקוחות לא מפסדינן, שמעינן דכל היכא דאיכא הפסד ללקוחות בידים בתקנתא דרבנן לא תקינו רבנן, הלכך כי תקינו רבנן למלוה בשטר למטרף ממשעבדי, ממקרקעי תקינו ולא ממטלטלי ממשעבדי דלא מצי לקוחות לאיזדהורי בהו כדפרישית לעיל, וכי היכי דלא טריף מלקוחות מטלטלי לא טריף מיורשין מטלטלין, והיינו דאמרינן בכל דוכתא [פסחים ל"א.] מטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי. ובין לרבה ובין לעולא מטלטלין משועבדים לא משעבדי לב"ח, וכי היכי דאילו מכר יצאו מרשות המוכר לא טריף בע"ח ה"נ אם מת הלוה וירשו בניו יצאו מרשות האב והרי הן של בנים ולא טריף ב"ח. ועוד דמתחילה כשהלוהו לאו אמטלטלי סמיך דלא בעין נינהו אלא על הקרקע סמכו שהוא בעין הילכך ממה שנסמך עליו גובה. ופרכינן ומי אמר רבה שיעבודא לאו דאורייתא, והאמר רבה גבו קרקע יש לו, יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן יש לו לבכור פי שנים באותו קרקע, אלמא משעבוד היה הקרקע לאביו דאי לא היכי מצי שקיל בכל אשר ימצא לו בה דאין הבכור נוטל בראוי אלא במוחזק ביד אביו אלא ודאי מוחזק היה ביד אביו ומשועבד לו, אלמא שעבודא דאורייתא וקשיא דרבה אדרבה, וכ"ת אפיך דעולא דאמר שיעבודא דאורייתא לרבה דרבה אמרה, הא נמי לא מצית אמרת דהא אמר עולא דבר תורה ב"ח בזיבורית ומפיק לה בפרק הנזקין [גיטין נ'.] מוהאיש אשר וגו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים דהיינו זיבורית וקאמר דזיבורית משועבד לי' מדאורייתא אלמא שיעבודא דאורייתא לעולא, אלא ודאי כדאמרי' מעיקרא דעולא אמר שעבודא דאוריתא ורבה אמר לאו דאורייתא, והא דקאמר רבה גבו קרקע יש לו, לטעמא דבני מערבא דקאמר ביש נוחלין [קכ"ד:] שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה, וקאמר רבה הא דשלחו מתם דבכור נוטל פי שנים במלוה [של] אביהן, היינו כשגבו היתומים קרקע בחובת אביהן דקרקע מוחזק טפי ממעות, דקסברו בני מערבא שיעבודא דאורייתא אבל רבה לא ס"ל. רב ושמואל דאמרו תרווייהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא ומן הלקוחות לא מדאורייתא ולא מדרבנן דשיעבודא לאו דאורייתא ובמלוה ע"פ דלא שכיח לא חשו חכמים לעשות תקנה אבל מלוה בשטר דשכיח סבירא להו דגובים מן היורשים ומן הלקוחות דכיון דשכיח עבדו ביה תקנתא משום נעילת דלת, וכולה מילתא דרבה כוותיהו קיימא דהוה תלמיד דידהו. ור' יוחנן ור"ל אמרו מלוה ע"פ גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות מדאורייתא דשיעבודא דאורייתא, וכ"ש מלוה בשטר אלא משום דאמרי רב ושמואל מלוה ע"פ אמרו אינהו נמי מלוה ע"פ. ומיהו מודו ר' יוחנן וריש לקיש דמדרבנן מלוה ע"פ אינה גובה מן היורשין ומן הלקוחות כמתני' דקתני ע"פ עדים גובה מנכסים בני חורין, דאי לא תימא הכי קשיא להו מתני' אלא ודאי מתני' תקנתא דרבנן הוא, וכל מילתא דעולא כוותייהו קיימא דאינהו רבותיו. מיתיבי החופר בור ברה"ר ונפל שור של אדם אחר על החופר והרגו פטור בעל השור ואם מת השור יורשי החופר שהוא בעל הבור חייבים לשלם דמי השור לבעליו, אלמא שיעבודא דאורייתא דמשעה שמת השור נשתעבדו נכסי החופר לבעל השור במלוה דאורייתא אע"פ שלא חייבוהו ב"ד אלמא שיעבודא דאורייתא וקשיא לכולהו דאמרי שיעבודא לאו דאורייתא, ומשני בשעמד בדין בעל השור עם החופר וחייבוהו ב"ד ושיעבדו לו נכסיו, והא הרגו קתני והיכי עמד בדין, ומשני בשעשאו טריפה דהוי כאלו הרגו, ומקשי והתני חגי מת וקברו כלומר באותה ברייתא עצמה דקתני הרגו מסיים בה חגי, שֵם תנא, שמת החופר וקברו השור בגופו שהיה מושכב עליו מת והיכי מתרצת בשעמד בדין, ומשני דיתבי דייני אפומא דבאר וחייבוהו שעם נפילת השור קודם שמת החופר חייבו ב"ד את החופר ושיעבדו נכסיו לבעל השור ומ"ה חייב יורש לשלם. אמר רב פפא הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין, רב פפא סבר שיעבודא לאו דאו' כרב ושמואל ורבה, מיהו קסבר דכי היכא דעבדו תקנתא למלוה בשטר לגבות מן היורשים משום נעילת דלת ה"נ תקינו למלוה ע"פ לגבות מן היורשים ומשום נעילת דלת דירושה ממילא הוא ולא מפסדי מידי ומיתה שכיחא וקא מפסדי מלוין, ואינו גובה מן הלקוחות אע"ג דעבדו תקנתא למלוה בשטר לגבות מן הלקוחות, למלוה ע"פ לא עבדו דל"ל קלא ומפסדי לקוחות ואפסודי בידים לא מפסדינן להו. ועיקר פיסקא דרב פפא הכא הויא ועיקר טעמו כדמפרש טעמא הכא, ובפ"ק דקידושין [י"ג:] מייתי לדרב ושמואל ודרבי יוחנן ודר"ל אגב גררא, ומייתי להא דרב פפא אגררא ותלי טעמא דהא פיסקא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין משום דשיעבודא דאורייתא, אגב שיטפא דמילתא דר' יוחנן נקט לה הכי, מיהו עיקר טעמא של רב פפא כדמפרש הכא משום נעילת דלת ותקנתא דרבנן הוא, דהתם אמלוה הכתובה בתורה קאי כגון האשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשין עולתה דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ועלה פסק רב פפא שיעבודא דאורייתא, אבל מלוה שאינה כתובה בתורה שיעבודא לאו דאורייתא אלא תקנתא דרבנן הוא, וכי עבדו תקנתא במלוה ולוה דאיכא נעילת דלת, אבל מי שחייב לחבירו מחמת משא ומתן או מחמת מלשינות ומחמת גזלנות ומת אינו גובה מן היורשים ולא מן הלקוחות, מיהו היכא דעמד בדין וחייבוהו ב"ד ומת גובה מן היורשים אם הניח להם אחריו נכסים.
